גז"ד למעורבים בהעברת מידע על התקדמות כוחות צה"ל שלא באישור

1.         הנאשמים הורשעו על-פי הודאתם בכתב האישום המתוקן בעבירה של מסירת ידיעה לאויב ברשלנות לפי סעיף 111 (חלופה רביעית) לחוק העונשין התשל"ז-1977.

ואלה המעשים: הנאשמים מועסקים כעיתונאים בחברת הפקה בשם PMCC המעניקה שירותי תקשורת ועיתונות לתחנות שידור שונות, בהן רשת "אלעאלם" האירנית. ביום 27.12.2008 החל מבצע "עופרת יצוקה" וביום 3.1.2009 בשעה 19:12 (להלן - המועד) החל המהלך הקרקעי של המבצע. המועד היה חסוי על-מנת להגן על חיי החיילים והצלחת המהלך הצבאי. גם סדרי הכוחות והיעדים היו חסויים. לפיכך אסרה הצנזורה פרסום פרטים אלה עד יום 3.1.2009 בשעה 20:28.

הנאשמים שהו בקרבת כוחות צה"ל, אשר החלו להיערך למהלך הקרקעי, וביום 3.1.2009 בשעה 18:33 נטלו חלק בשידור ישיר מהשטח ברשת "אלעאלם". נאשם 1, ככתב שטח ונאשם 2 כמפיק השידור, לא בדקו אם הצנזורה התירה הפרסום ומסרו בשידור ישיר פרטים אודות תנועת כוחות הצבא לעבר גבול הרצועה. פרטים אלה, העלולים להיות לתועלת האויב, נמסרו אף שהיה על הנאשמים לדעת כי קיימת אפשרות ממשית כי המידע יגיע לאנשי חמאס ברצועת עזה ויסייע להם במלחמה נגד צה"ל. בין היתר נמסרו פרטים אלה: נגמ"שים וטנקים החלו לנוע בצורה מאסיבית לעבר הרצועה; הוגבר הירי הארטילרי שכוון לעבר שג'עה, בית חאנון וג'באליה; הכל מצביע על כך שהפלישה אולי החלה.

2.         ההודאה הייתה במסגרת הסדר טיעון שהתמקד בעובדות ובסעיף העבירה.

הצדדים לא הגיעו להסדר לעניין העונש.

3.         ב"כ המאשימה עמדה על העיתוי הרגיש של השידור, כשעתיים טרם הפרסום שהותר על-ידי הצנזורה. הנאשמים פעלו אומנם במסגרת עבודתם, אולם מדובר בעת מלחמה והמעשים שעשו עלולים להכשיל פעולות הצבא, ולכל חריגה מהוראות הצנזורה יכולה להיות משמעות מרחיקת לכת. לכן הנאשמים היו חייבים לנקוט זהירות יתר, אך הם פעלו להיפך. מדובר בעבירת התנהגות שאינה דורשת תוצאה, אך יש לה פוטנציאל הרסני. שמירת הביטחון היא התכלית העומדת ברציונל הוראות החוק. השידור יצר סיכון ממשי לכוח הלוחם בפרט ולכל המהלך בכלל. אומנם אין להצביע על נזק שנגרם, אך אין בכך להפחית מחומרת המעשה. מדובר ברשלנות גבוהה הנושקת לחלופה חמורה יותר, בעיקר משום שמדובר ברגע רגיש בשעת מלחמה ובשידור חי.

עוד טענה ב"כ המאשימה, כי קיימת תחרות בין רשתות תקשורת השואפות לאחוזי צפייה גבוהים ונוצרת מוטיבציה להקדים ולפרסם, ולכן חריגה מהוראות הצנזור ודיווח מוקדם מהווה הפרה חמורה הגובלת בהפקרות. לאור זאת, אלמנט ההרתעה הוא העיקרי והוא המסר המכוון כלפי מפרים אפשריים בעתיד. במקרה זה, הערך המוגן אינו רק עיתונות וכלליה אלא חיי אדם, והמסר צריך להיות ברור: אסור לשדר ידיעה שלא הותרה לפרסום.

לאור האמור עתרה למאסר בפועל ומאסר על תנאי.

4.         ב"כ הנאשמים טען, כי מקובל על הצדדים, כעובדה, כי חרף התנהגות הנאשמים, בפועל, החמאס הופתע. לפיכך פוטנציאל הסיכון הגלום במעשה הרשלני לא התממש וזוהי נקודת המוצא של הטיעון. בלא תוצאה אין קונקרטיות לעבירה. הערך המוגן הוא אכן חיי אדם, אבל במקרה זה משמעות הדבר פחותה, שכן הסיכון לא התממש ולא נגרם נזק. הסנגור הפנה לספרם של לוי ולדרמן, עיקרים באחריות פלילית, ממנו עולה כי בעבירות רשלנות אין מדובר במחשבה פלילית פוזיטיבית ואין מודעות, ואם זו אכן קיימת, היא בדרגה הנמוכה ביותר.

באשר לענישה טען, כי בעבירות רשלנות אין מדובר בעבריינים רגילים ולכן העונש צריך להיות מעין אזהרה לעתיד ויש להימנע ממאסר בפועל. הסנגור ערך השוואה בין העבירה בה הורשעו הנאשמים לבין עבירות רשלנות בתאונות דרכים וביקש לאבחן בין התאונה הקשה ביותר - בה יש הרוגים לבין התאונה הקלה ביותר, בה יש נזק רכוש בלבד או אף ללא נזק. בעבירות ללא נזק אין מטילים מאסר, אף לא מותנה, ולכל היותר שוללים רישיון ומטילים קנס. מאלה ביקש להקיש לענייננו, קרי, מקרה בו אין נזק מוכח.

לטענתו, אם עיתונאי ישראלי היה עובר עבירת צנזורה, עניינו היה מועבר לוועדה על-פי הסכם הבנות בין הצנזורה למועצת העיתונות והוא לא היה מועמד לדין פלילי. מנגד, הנאשמים אינם כפופים להסכם הבנות בין מועצת העיתונות לצנזורה. עוד נטען כי בכתב האישום המקורי הנאשמים הועמדו לדין על עבירות חמורות בהרבה, עבירות שהמאשימה ידעה שאינה יכולה להוכיחן, ולפיכך הנאשמים עמדו לפני סיכונים חמורים, מצב שלווה באימה ופחד, ובסופו של דבר הורשעו בעבירה שאופייה הפלילי מינורי ביותר. באשר לאלמנט ההרתעה, טענת המאשימה כי ההפרה בוצעה על רקע מאבק על אחוזי צפייה לא הוכחה ואינה חלק מטיעון ראוי. להיפך, אלמנט ההרתעה אינו כה חשוב כפי טענה התביעה. מדובר במהלך פלילי תקדימי ואין עונשין אלא אם כן מזהירין, לכן הענישה צריכה לצפות פני עתיד. לטענת הסנגור, דווקא בשידור החי ניתן לראות נסיבה לקולא, שכן עקב הלחץ לא היה זמן לישוב ושיקול הדעת ולכן אין מדובר במעשה שנעשה שלא בתום לב.

הסנגור עתר לעונש כספי ולכל היותר למאסר מותנה שישמש הרתעה לרבים ובוודאי לאנשים נורמטיביים כמו הנאשמים.

5.         נאשם 1 הנו בן 34, רווק, עיתונאי 15 שנים, עברו נקי. בעניינו הוצגו מכתבים של חברי כנסת, המתייחסים להליכותיו ולמקצוענותו.

נאשם 2 הנו בן 26, רווק, סטודנט למשפטים שנה שנייה, בעברו הרשעה אחת, בהיותו קטין בגיל 15.

הנאשמים הביעו צער על המצב אליו נקלעו.

6.         מחד, לנאשמים עומדים שיקולי קולא: הודאה, חסכון זמן, חרטה, היותם אנשים נורמטיביים. לנאשם 2 יש אומנם עבר מסוים, אך הינו רחוק יחסית בהיותו קטין, ולכן אינו מכביד.

מאידך, שיקולי החומרה אינם רגילים, שכן העבירה אינה נפוצה, הסיטואציה בה מדובר היא ייחודית ועל-כן יש לשים דגש על מאפייניה, וההשוואה שעשה הסנגור עם כל עבירת רשלנות אחרת, ובעיקר תאונות דרכים, אינה מקובלת עלינו. היסוד הנפשי בעבירה בה הורשעו הנאשמים הינו רשלנות בו כושלים אנשים נורמטיביים רבים, וקשת הענישה בעבירות רשלנות הינה רחבה מאוד, ותלויה בנסיבות ביצוע העבירה אף יותר מעבירות של מחשבה פלילית.

7.         במקרה מיוחד זה, שיקולי הענישה העיקריים הם העיתוי, הנסיבות וההרתעה.

באשר לעיתוי - מדובר בתקופת מלחמה בה על כל אדם, ובוודאי עיתונאי המפיץ מידע בשידור ישיר וחי, להקפיד קלה כחמורה במילוי מצוות הביטחון והוראות הצנזורה הנגזרות מהן. לא זו אף זו - אין חולק כי מדובר ברגע קריטי ואף גורלי במלחמה: תחילתו של מהלך קרקעי, שהינו מהלך צבאי מובהק. לא צריך להיות מומחה או בעל הבנה עמוקה בהיסטוריה צבאית על-מנת לדעת כי מועד פתיחת מבצע הינו בעל חשיבות עליונה. העברת מידע לכולי עלמא, כחצי שעה טרם פרוץ המהלך וכשעתיים טרם התרתו לפרסום, גם אם נעשה ברשלנות , הינו דבר בעל חומרה, שכן הוא יוצר מניה וביה סיכון מהותי, הן לחיי אדם והן למהלך הצבאי כולו.